זכויות המסתננים נגד זכויות תושבי דרום תל אביב 

  זכויות המסתננים נגד זכויות תושבי דרום תל אביב מבוא
במציאות הישראלית הנוכחית, בה שכונותיה הדרומיים של העיר תל אביב נכבשו על ידי אלפי 'פליטים', מציאות בה אלפי פליטים העלו את אחוזי הפשיעה בשכונותיהם לרמות שלא נראו בעבר בארץ, סוגיית 'דיני הפליטים' מקבלת משמעות מיוחדת.

אומנם פליטים אלו מכונים בפינו בשמות כגון: 'מסתננים', 'אריתראים' ו'סודנים', אך הגדרתם המשפטית היא עודנה 'פליטים' אלו המבקשים מקלט מדיני בהתאם לאמנת הפליטים, שעליה חתומה מדינת ישראל. חשיבות הגדרתם כ'פליטים' אינה מסתכמת בסמנטיקה גרידא, אלא היא נותנת הסבר מדוע ידיה של מדינת ישראל כבולות במציאת דרכי פתרון לבעיית המסתננים מדרום תל אביב.

מחד, לא ניתן להתעלם מהסבל הרב שחווים אזרחי ישראל ובעיקר תושבי שכונות דרום תל אביב, כתוצאה מהשתלטות הפליטים על שכונותיהם שהעלו את אחוזי הפשיעה לרמות שלא נראו בארצנו, כתוצאה מכך נשללת מתושבים אלו האפשרות לניהול מהלך חיים תקין תחת שלווה וביטחון לה זכאי כל אזרח ישראלי.

ומאידך, לא ניתן להתעלם מן העובדה כי רבים מהפליטים הינם מבקשי מקלט אשר ברחו מארץ מוצאם עקב מלחמות עקובות מדם או רדיפות על רקע דעות פוליטיות, אמונה דתית, השתייכות אתנית ועוד. רבים מהם איבדו את כל בני משפחתם והותירו אחריהם את כל נכסיהם ורכושם, שהושמדו על ידי רודפיהם. 

ומן הצד השלישי עומדת מדינת ישראל בתווך, ניצבת היא בפני דילמה: מצד אחד עומדת החובה החוקית והמוסרית לספק מקלט לאנשים שזכויותיהם הבסיסיות נשללו מהם ושסכנה נשקפת לחייהם, אך מן הצד האחר - פליטים אלו (בחלקם) מהווים מטרד של ממש ומערערים את חייהם של תושבי דרום תל אביב.

במאמר זה, נציג את הבעייתיות הקיימת בה מדינת ישראל ומערכת המשפט נתונים בין הפטיש לסדן - מחד תושבי דרום תל אביב ומאידך אמנת זכויות הפליטים לה ישראל חתומה. כמו"כ נציג את הפתרונות המוצעים ונבחן אותם באספקלריית הרלוונטיות.

הבעיה המשולשת
מן הצד האחד עומדים ה"פליטים", אשר ברובם המכריע הינם "מבקשי מקלט" אלו שנכנסו לישראל לאחר מסע רגלי מפרך של חציית מדבריות, וכל שנותר ברשותם הוא קרעי מלבושם וזיכרונות האימה מארץ מולדתם. יהיו אשר יהיו הסיבות אשר הביאו אותם לכאן, לאף אחד ממבקשי מקלט אלה אין היום מקום שאליו יוכלו ללכת ולהתחיל את חייהם מחדש. מדינת ישראל לפיכך, היא המקום שבו הם תולים את תקוותיהם לשגרת חיים יציבה ומוגנת עד כמה שניתן.

מן הצד השני, עומדים תושבי שכונותיה הדרומיים של העיר תל אביב, שכונות אשר 'נכבשו' על ידי הפליטים, תושבים אלו חווים סבל בל יתואר, סבל שנגרם כתוצאה מאחוזי הפשיעה הגבוהים, המונע מחלקם לצאת מביתם אף בשעות היום, ולחיות במציאות יומיומית עגומה למדי, מציאות בה אפילו גורמים משטרתיים בכירים מודים, כי אחוזי הפשע בפועל גבוהים במאות אחוזים מהדיווחים.

דוגמא לשם המחשת הסבל, ניתן למצוא בכנופיות שקמו להם באזורים אלו, כנופיות האחראיות על גניבת הסמארטפונים והאופניים לעיתים אפילו לאור יום מידיהם של ילדים המתגוררים באזור. גניבות אלו הופכות עד מהרה לרכוש שנמכר בריש גלי ברחובות הסמוכים, וכך משגשגת לה תעשייה שלמה של פשע, כל זאת מבלי להזכיר את מקרי האלימות הקשים, את מעשי הרצח האונס והבריונות שכבר קרו.

ומן הצד השלישי עומדת מדינת ישראל, אשר חתמה על האמנה הבינלאומית 'אמנת הפליטים' ואף הייתה מבין המדינות שהיו צד בניסוחה של האמנה, האמנה קובעת, בין היתר, שאסור למדינה לגרש או להחזיר אדם למקום שבו הוא צפוי לרדיפה.

משכך, עם פנייתם של הפליטים לבקשת מקלט בישראל, ניצבת מדינת ישראל ומערכת המשפט בפני דילמה: מצד אחד עומדת החובה החוקית והמוסרית לספק מקלט לאנשים שזכויותיהם הבסיסיות נשללו מהם ושסכנה נשקפת לחייהם, אך מן הצד האחר - פליטים אלו (לפחות חלקם), מהווים איום ממשי על ביטחון התושבים ושלומם.

מחויבויותיה של מדינת ישראל לאמנת הפליטים

אמנת הפליטים מגדירה מי זכאי לקבל מעמד של פליט, איזו הגנה המדינות החתומות על האמנה מחויבות לספק לו, ומהן המחויבויות של הפליט למדינות המארחות אותו.

בשנת 1945 בסיומה של מלחמת העולם השנייה עלתה וצפה בעיית הפליטים בעולם, בעיה שעמדה בין היתר בפני המעפילים - יהודים ניצולי שואה, שלרובם לא היה לאן לחזור, וכדי שלא יתרחשו עוד אסונות דוגמת זה של נוסעי אוניית הסיינט-לואיס, קבוצה של יהודים אשר ניסו לברוח מגרמניה בשנת 1939, וכניסתם סורבה על-ידי שורה של מדינות (קובה, קנדה, ארצות הברית, ואחרות). האונייה נאלצה לבסוף, לחזור לאירופה ושם  ניספו, מאוחר יותר, רוב נוסעיה היהודים.

כל אלו המחישו ביתר עוז את הצורך בגיבושה של אמנה בינלאומית, שמטרתה להבטיח הגנה לאנשים נרדפים - לפליטים. 26 מדינות, בהן מדינת ישראל, השתתפו בניסוח אמנת הפליטים. מדינת ישראל וארגונים יהודיים היו מעורבים באופן פעיל בניסוח האמנה, וזאת בשל הקשר ההדוק בין האמנה לבין מצבם של יהודי אירופה בשנים שקדמו לשואה, במהלכה ובסיומה. מדינת ישראל היתה מן המדינות הראשונות שהצטרפו כחברות לאמנה. מדינת ישראל גם חברה בוועדה המנהלת של נציבות האו"ם לפליטים (EXCOM).

ב-28 ביולי 1951 אישרה ועידה מיוחדת של האו"ם את אמנת הפליטים. האמנה היא מסמך היסוד שעל פיו פועלת נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR), שהוקמה ב-1 בינואר 1951, כמה חודשים לפני גיבוש הנוסח הסופי של האמנה. בשנת 1967 נוסף לאמנה פרוטוקול, שמטרתו להרחיב את התחום שבו עוסקת האמנה: בעוד האמנה מוגבלת בעיקרה להגנה על פליטים אירופיים בעקבות מלחמת העולם ה-2, הפרוטוקול עוסק בבעיית הפליטים בעולם כולו.

כאמור, מטרתה של האמנה להבטיח הגנה לאנשים נרדפים, האמנה מגדירה מי זכאי לקבל מעמד של פליט: לפי האמנה, פליט הוא אדם שנאלץ להימלט או שגורש מארצו או ממקום מגוריו הקבוע בשל חשש מבוסס מרדיפה על רקע מוצאו האתני, דתו, לאומיותו, חברותו בקבוצה חברתית או השקפתו הפוליטית.

האמנה מגדירה איזו הגנה מחויבות המדינות החתומות עליה לספק לפליט: התנאי היסודי לקיום האמנה הוא שאין להחזיר פליט למדינה שבה צפויה סכנה לחייו או לחירותו. תנאי זה נקרא עקרון אי ההחזרה (Non Refoulement) והוא  תנאי בסיסי, שנעשה חלק מן החוק הבינלאומי הנהוג. עקרון אי ההחזרה מחייב את כל מדינות העולם - לא רק את אלו החתומות על האמנה.

המדינות שהפליט מגיע אליהן אחראיות להגן עליו, כלומר - לספק לו את אותה הגנה שאין הוא זוכה לה במדינה שממנה נמלט. מדינות אלו מחויבות לדאוג שהפליט יקבל את הזכויות המגיעות לו, כמו - חופש דת, זכות לעבודה, זכות לחינוך, חופש תנועה ונגישות לתעודות מעבר. 

הפתרונות המוצעים

הפתרון הראשון: הוצע בשלהי 2010, על ידי מספר שרים וחברי כנסת, לפיו ישראל תרכז את כל הפליטים במתקן מעצר שם ישהו הפליטים עד שיוחזרו למדינת מולדתם לכשיוסר האיום במדינתם.

פתרון זה הוגש לאישורה של הכנסת בשנת 2011 כהצעת חוק למניעת הסתננות, על-פי הצעת החוק, כל מי שנכנס לישראל ללא אישור יהפוך לעבריין, בין אם הכניסה בוצעה דרך נקודות מעבר בלתי מאושרות ובין אם באמצעות מסמכים מזויפים, וזאת בלי קשר לסיבת הכניסה.

סעיף 1 להצעת החוק, אשר הינה תיקון לחוק למניעת הסתננות, החליף את הגדרת המסתנן בחוק המקורי, וקבע כי כל מי שחצה את הגבול באופן לא מוסדר ייחשב כמסתנן. הצעת החוק השאירה בתוקף את סעיף 2 לחוק המקורי, אשר קבע כי דין מסתנן מאסר חמש שנים או תשלום קנס, או שני העונשים יחדיו; באופן זה השאירה הצעת החוק את האפשרות לקבוע כי כל מסתנן הינו עבריין ודינו מאסר.

ברם, חוק זה לא שרד את שלושת הקריאות בכנסת, בין היתר מכיוון שאמנת הפליטים, שישראל היא צד לה, אוסרת להטיל עונשים על פליטים בגין כניסה או שהייה בלתי חוקיים, סעיף 31(1) לאמנה קובע כי מדינות "לא יטילו עונשים, בעוון כניסה או שהייה בלתי חוקיים, על פליטים שהגיעו ישירות ממקום שבו חייהם או חירותם היו נתונים לאיום, כמובנו בסעיף 1, ועל פליטים הנכנסים או שוהים בתחומן ללא אישור, ובלבד שהם מתייצבים ללא דיחוי בפני הרשויות ומציגים סיבה טובה לכניסתם הבלתי חוקית או לשהותם הבלתי חוקית".

אם כן, כדי להצדיק מעצר ממושך, רשויות המדינה חייבות להוכיח כי הדבר הכרחי על מנת לוודא שהעצור לא יברח, יפגע בחברה או ישמיד ראיות. הוועדה לזכויות האדם הדגישה כי "כניסה בלתי חוקית כשהיא לעצמה, עשוי להיות בה כדי להצביע על צורך בחקירה, ואפשר שיהיו גורמים נוספים הנוגעים לאדם מסוים באופן ספציפי... שעשויים להצדיק מעצר למשך תקופה. בהיעדר גורמים כאלה, ניתן להחשיב את המעצר לשרירותי ובלתי חוקתי, גם אם הכניסה נעשתה בניגוד לחוק".

לאור זאת, כליאתם של הפליטים באופן גורף במתקן מעצר וכן הטלת כל הגבלה אחרת על חופש התנועה שלהם ללא הצדקה עלולים להיחשב למעצר שרירותי ובלתי חוקתי ולהוות הפרה של חובותיה של ישראל על-פי אמנת הפליטים.

הפתרון השני: לאחרונה הוצע פתרון נוסף בעזרתה של הפרקליטות, הפתרון מציע להעביר את הפליטים אל מדינה שלישית, וזאת בתמורה לסכום כסף נכבד שיקבל כל פליט העוזב את מדינת ישראל.

בראשית חודש יוני 2013, מסרה הפרקליטות הודעה לבג"ץ לפיה נחתם הסכם עם מדינה שלישית אשר תקלוט את מרבית הפליטים המצויים בשטחה, תוך רצון טוב ודרבון ללא כפייה של הפליטים לצאת לארץ המקלט שלהם. אלא שההודעה לבג"ץ בדבר ההסכם מתייחסת אך ורק לפליטים האריתראים ואינה כוללת את הפליטים הסודנים, לשם כך מתנהלים בימים אלו מגעים עם שתי מדינות נוספות שיקבלו את הפליטים מסודאן.

יצוין, כי פתרון זה הושג על ידי הפרקליטות, בין היתר בעקבות עתירה שהגישו ארגוני זכויות אדם בדרישה לבטל את התיקון לחוק למניעת הסתננות, הקובע כי אפשר להחזיק שוהה בלתי חוקי במעצר, על עבירת ההסתננות בלבד. כך למעשה פעילותם של ארגוני זכויות האדם עזרה בעקיפין לבעיית תושבי דרום תל אביב.

סיכום
סיכומם של דברים, אמנת הפליטים היא אמנת זכויות אדם מובהקת, אשר נעשתה בעקבות מלחמת העולם השניה, ובמידה רבה, כלקח שנלמד משואת יהודי אירופה. מאה ארבעים ושבע מדינות חברות כיום באמנה או בפרוטוקול שלה משנת 1967.

מדינת ישראל הצטרפה לאמנת הפליטים משנת 1951 ולפרוטוקול המתקן משנת 1967. המדינה אמנם לא אימצה את האמנה לתוך הדין הפנימי על דרך של חקיקה, ואולם היא רואה את עצמה מחויבת לפיה. לכן ידיה של ישראל כבולות במידה מסוימת בטיפול בבעיית תושבי דרום תל אביב מול הפליטים.

יחד עם זאת, נראה כי הפתרון שהוצע לאחרונה על ידי פרקליטות המדינה, ייתן מענה בטווח הארוך, לבעיות האופפות את תושבי דרום תל אביב, פתרון שהושג דווקא בלחץ ארגוני זכויות האדם אשר מצדדים לטובת זכויותיהם של הפליטים, לפי הפתרון המוצע שאת יישומו ככל הנראה נראה בחודשים הקרובים, יועברו הפליטים למדינה שלישית.

נכתב ע"י עו"ד מיכאל חוואי